מה עושים 300 בוגרי טכניון על הספה ואיך זה קשור לזה שהיום אני קצת יותר חכמה ממה שהייתי פעם?
"אתם מוזמנים לטקס הענקת תארים בטכניון, מחזור צ"א".
כך הודיע לנו הבן ואנחנו מסמנים ביומן, ומתייצבים בשעה הייעודה. נרגשים...בערך....
לא הגענו רחוק, התיישבנו בסלון, התחברנו ליוטיוב וצפינו בטקס, ביחד עם עוד 300 בוגרים ומשפחותיהם שישבו כל אחד ואחת בביתו. חלק מסימני התקופה...אבל לא ויתרנו, מחאנו כפיים, צחקנו, הרמנו לחיים, שלחנו תמונות למשפחה, התרגשנו ודמענו (טוב, רק אני...).
היום אני יודעת שמותר וצריך לעצור ולחגוג. לחגוג את ההצלחות ואת ההישגים שלנו, גם הגדולים וגם הקטנים והיומיומיים ביותר.
ולמה אני יותר חכמה היום? כי כשאני סיימתי את לימודיי באוניברסיטה לא טרחתי אפילו להגיע לטקסים. לא הבנתי את מה שאני מבינה היום: שזה כמו התבלינים לאוכל, החגיגות הקטנות האלה הן התבלינים שמקפיצים את טעם החיים.